<h1>סידור חסידי אשכנז</h1>
<h2>דף נד.</h2>
ואם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל למחר ביום ב' ביום ג' למחר כל היום. והוא שלא טעם, דא"ר חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, ועד כמה א"ר זירא עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב ר' זירא קמי דרב אשי ואמרי לה קמי דר' יונתן ויתיב וקאמר לעניין גיטין חד תרי בתר שבתא, רביעי וחמשי ומעליה שבתא קמיה שבתא, אלמא עד ולא עד בכלל. והני מילי איתויי כסא דחמרא וברכיה בורא פרי הגפן ומבדיל (על ידי היאך) [אבל על האור] לא, קיימא לן אין מברכין [אלא] על האור אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים, משום דהוה אסור לאישתמושי ביה, אבל בימים טובים דשרי לאישתמושי בה לא צריך לברוכיה עליה.
והכי שדר רב נטרונאי גאון ז"ל יום הכפורים אע"ג שחל להיות בחול מברכין על האור, מפני שאסור להשתמש ביום הכפורים. ולית הלכתא כרב יהודה אמר שמואל [ד]אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת ותחילת ברייתו הוא, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אבא ואיכא דמתני א"ר בנימין בר יפת א"ר יוחנן מברכין על האור [היוצא מן העצים ומן האבנים, ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין [אלא] על האור] ששבת ומאי שבת ששבת ממלאכת עבודה, כדתניא [ברכות נ"ג ע"ב] עששית שהיתה דולקת והולכת בשבת, למוצאי שבת מברכין עליה, ותו תנינן אור היוצא מן העצים מן האבנים מברכין עליה, ותניא אידך אין מברכין עליה. ומשנינן לא קשיא כאן במוצאי שבת כאן במוצאי יום הכפורים, במוצאי שבת מברכין במוצאי יום הכפורים אין מברכין (אלא) באור היוצא מן העצים מן האבנים הוא דלא מברכינן אבל באור ששבת מברכינן, ובגמרא דארץ ישראל [ברכות פ"ח ה"ה] מתני' א"ר לוי במוצאי שבת זימן הק' לאדם הראשון ולאשתו שתי אבנים, והקישו זה בזה ויצא מהם אור, ובירך עליה בורא מאורי האש, אמר שמואל לפיכך מברכין עליה במוצאי שבת שהיא תחילת ברייתה, ורב הונא בשם רבא ור' אבהו בשם ר' יוחנן אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליה, ששבתה באור כל אותו היום, ולעולם על אור ששבת אבל לא על היוצא מן העצים ומן האבנים.
<h2>דף נו.</h2>
תוספת. ברוך שם כבוד מלכותו תקנו לומר בלחישה על שם המדרש כשרצה יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו כדכתיב ויקרא יעקב אל בניו וגו' אשר יקרא אתכם באחרית הימים ודרשינן באחרית הימים באחרית ה' ימים שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה רוח הקודש ממנו והתחיל יעקב לומר שמע, שמא יש בכם פסול בבני וכו', כדאיתא בפסחים, ואמרו לו בניו ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וכיון ששמע כן התחיל לומר בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
הקורא קרית שמע צריך שיכוון לבו לשמים, ומאריך באלף ובחית ובדלת שיכוין להמליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ודיו. לא יחטוף בחית ולא בדלת, ויתן ריוח בין הדבקים שלא יחטוף לקרות אות אחת במקום שתים, או שתים במקום אחת, כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, שמתוך חטיפתו לא יקרא אלא אחת כגון עלבבך וכיוצא בהם. ועוד צריך ליתן ריוח מן אותיות הללו ושננתם את, וקשרתם אותם, ולמדתם אותם, וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם את, שאם לא יעשה כן מתוך חטיפתו נמצא מחרף ומגדף, כגון ושמתם את וכיוצא בהם. ומשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. וצריך להתיז הזיין של תזכרו, לא יכרוך אחד ואהבת אלא מפסיק ביניהם, מפני שבשעה שבירך יעקב את בניו לפני מותו רצה לגלות להם קץ ונסתלק ממנו שכינה, ואמר יעקב לבניו שמא יש בכם פסול, ופתחו כולם ואמרו ביחד שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועדיין בכמה מקומות אומרים קרית שמע בקול רם וברוך שם כבוד מלכותו בלחש. לפיכך מפסיק בין ה' אלוקינו ה' אחד לואהבת. ועוד, מפני שיש בקרית שמע רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים שבאדם, ואילו התיבות מן המנין, וכן א'מ'ן א-ל מלך נאמן שהוא על אותיות אמן גם מן המנין, ועל כן אין צריך לומר אמן, והאומר בכוונה קרית שמע פותחין לו שערי גן עדן, מפני שהוא הוראה מעולם.
<h2>דף קב:</h2>
טעם בשמים במוצאי שבת, משום דכל יום שבת אור של גיהנום שובת ולא הסריח כלום, ולאלתר במוצאי שבת כשיוצא אור של גיהנום חוזר ושואף ומסריח ולכך מריח בבשמים.
<h2>דף קד.</h2>
לאל ברוך נעימות יתנו מוסב לעיל מיניה בשפה ברורה ובנעימ', ועל שם דלעיל מיניה יסדו ברוך כבוד ה' ממקומו, ויסדו בסמוך לא-ל ברוך. כאמ' לעושה אורים גדולים, הם חמה ולבנה. [מצאתי כתוב בתשובת הגאונים משמו של רב סעדיה גאון מפני שאין לנו לברך אלא על אור של עולם שאנו ניאותין בו, ומה שאנו מברכין וצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, לפיכך סמכו לעושה אורים גדולים היא החתימה. יש הרבה בני אדם שאינם רוצים לאומרו אור חדש על ציון תאיר, אלא סמוך לעושה אורים גדולים כל"ח חותמין בא"י יוצר המאורות. אומרים שאין מברכין עכשיו על אור העתיד להיות בציון, ושגגה היא בידם, שאותם רוב הברכות חתומות בגאולה הכל לעתיד, וכן צור ישר' קומה לעזרת ישר' ומסיים גאל ישראל בין ממצרים בין לעתיד, וכן מוכיח בערב דאמרינן כי פדה ה' את יעקב וגאלו דהיינו לעתיד, וחותם בגאל ישראל דומיא דאור חדש, וכן המעריב ערבים וקל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד, וכן בי"ח ברכות ומביא גואל מלך עוזר ומושיע, וכן ממית ומחיה ומצמיח ישועה, וכן כתוב בסדר ר' עמרם אומר עד במהרה לאורו בא"י יוצר המאורות].
<h2>דף קד:</h2>
בפרק קמא דברכות ירושלמי, כל הברכות אחר חותמיהן. ואין אומרים ברכה פסוק, כגון ברוך אתה ה' למדני חוקיך, ועוד שאין זו ברכה והודאה על התורה שנתן לשעבר כאשר שאר הברכות, אלא לשון בקשה של תורה אמרה דוד, כלומ', ואבואה בברוך ולמדיני חוקיך, וכן הגיה רש"י, והרב רבי יעקב בר' שמעון. אבל רב עמרם והלכות גדולות ורב יצחק חותמים בה כמו נותן התורה. והיא מעולה שבברכות ברכת אשר בחר בנו, כיון דזימנין קאמרי לה בלא השכים לשנות, כגון בקריאת ספר תורה לא הוי כברכה הסמוכה, אלא כברכת המצוות ופותח בה בברוך.
<h2>דף קו.</h2>
ואם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל למחר ביום ב' ביום ג' למחר כל היום. והוא שלא טעם, דא"ר חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, ועד כמה א"ר זירא עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב ר' זירא קמי דרב אשי ואמרי לה קמי דר' יונתן ויתיב וקאמר לעניין גיטין חד תרי בתר שבתא, רביעי וחמשי ומעליה שבתא קמיה שבתא, אלמא עד ולא עד בכלל. והני מילי איתויי כסא דחמרא וברכיה בורא פרי הגפן ומבדיל (על ידי היאך) [אבל על האור] לא, קיימא לן אין מברכין [אלא] על האור אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים, משום דהוה אסור לאישתמושי ביה, אבל בימים טובים דשרי לאישתמושי בה לא צריך לברוכיה עליה.
<h2>דף קו:</h2>
ואעפ"[כ] לא סבירא לן דמבדיל אלא על היין. ואפילו בפת אין מבדילין, דהכי אמר רב עמרם ריש מתיבתא אין מבדילין על הפת כל עיקר, ומה טעם, שאין דומה הבדלה לקידוש, שאין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששולחנו קבוע וסעודתו קבועה ואי אפשר שלא לסעוד מקדש על הפת, אבל במוצאי שבת שאין סעודתו קבועה ושאין שולחנו עומד, אין מבדילין על הפת. וכן מנהג בשתי ישיבות.
אחר תפילת ציבור פותח החזן בקול רם ויכולו, והציבור עונים אחריו כולו בקול רם, מפני אורחים ששהו לבא ולצאת, ושדים מצויין בלילי שבתות תקנו [מעין שבע ברכות אחר תפילה כדי שיצאו עם הציבור]. ועוד מפני שיום טוב שחל להיות בשבת אין מתפללין אתה קדשת, כי אם אתה בחרתנו, על כן הוצרך לומר לש"ץ ויכולו בקול רם, שלא יהא חלוק בין שאר שבתות לשבת שחל בו יום טוב. [והכי אמר רב משה גאון יחיד שטעה בליל שבת ולא התפלל אתה קדשת כיון ששמע משליח ציבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע יצא]. בויכולו השמים עד לעשות ל"ה תיבות, כנגדו באלקינו ואלקי אבותינו עד מקדש השבת ל"ה תיבות, ועוד כנגדן באתה קדשת עד לעשות ל"ה תיבות. מר' שמואל ב"ר משה.
<h2>דף קז.</h2>
ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ואמרי' שכח וטעם מבדיל. ואמר רבא הילכתא טעם מבדיל.
והיכא דלא שכיחא חמרא ושיכרא הוי מחמרא מדינה [מברך] ומבדיל על שיכרא. ודוכתא דלא שכיחא חמרא ואיכא בתוך התחום (אבתרא) [אתרא] דשכיחא ביה חמרא, וביומא דשבתא דיכול למיזל אזיל ביממא ומבדיל ואע"ג דלא נפיק בשבתא, אי נמי יתיב וקא שתי פשיטא ליה מילתא דלאורתא לית ליה חמרא, מבדיל (קא) [כד] בעי מיקם מן פניא דשבתא ואע"ג דאיכא עידנא טובא.
<h2>דף קיב:</h2>
מה שאנו אומרים בלילי שבתות ובערבי ימים טובים ופרוס עלינו ולא בשאר ימי השבוע, לפי שכתי' שמירה על השבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, שהשבת עושה להם שמירה מן המזיקים הנמצאים בערבי שבתות ובלילי רביעיות. ואם תשיביני למה אין [אנו] אומ' בלילי רביעיות ופרוס עלינו וכו' שיכול ליטול אבוקה בידו ואז נראה כשנים, וזה אינו יכול לעשות בלילי שבתות, על כן הוא צריך לומר ופרוס עלינו וכו' מפני לילית ואגרת בת מחלת, התדירים ללכת בערבי שבתות ובערבי ימים טובים.
<h2>דף קיג.</h2>
ר' יצחק אומר כל שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת או אינו שומע מן המברכין או מן המבדילין אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל מי ששומע ברכה מן המבדילין או שמבדיל על היין הקב"ה קורהו קדוש, שנאמר ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. א"ר יוחנן ג' מנוחלי העולם הבא, אילו הן הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות דשייר מקידושא להבדיל, הילכך מאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור קידוש והבדלה, שבוק ליה להבדלה, לקידוש היום מקדש אריפתא. ולא יכיל לאבדולי אריפתא, דכי תקנו רבנן אבדלתא על חמרא תקינו.
<h2>דף קיז:</h2>
פירוש של קידוש. ברוך אתה כו' אשר קדשנו כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו לשומרו כראוי. זכרון למעשה בראשית, כדכתיב בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. על כן ברך ה' את יום השביעי ויקדשהו זכר ליציאת מצרים. לכך אנו אמ' זכר ליציאת מצרים בקידוש ובכל תפילות המועדים, משל לאדם השבוי ונדון ביסורין אמר לו שלטון אחד אם אני מוציאך לחירות אתה שומע לי ומאזין לקולי אשר אצוך, אמר לו הן, והוציאו משם, ובכל מקום מזכיר מקום השבייה, כדי שיעשה חפצו, כך הק' גאל את ישראל וברוב המצות אמ' להם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וגם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, לכך אנו מזכירים בכל התפילות זכר ליציאת מצרים לקיים מצותיו. והר"ר יודא חסיד פירש, לכך אנו מזכירים יציאת מצרים בקידושא דשבת, שעיקר שבת לא נצטוה אלא על שם יציאת מצרים, ומביא ראייה מדברות אחרונות דכתיב ביה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כו' עד על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הרי שעיקר שבת על שם יציאת מצרים. ומה שיסדו [בקידוש כמו כן באהבה וברצון הנחילנו] זכר למעשה בראשית היינו לפי דברו[ת] הראשונות דכתיב בהם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ומה שיסדו בסמוך כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים היינו לפי דברות האחרונות כדפרי'. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים כדכתי' [דברים ז'] לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, הרי שבחר בנו. ואותנו קדשת דכתי' והתקדשתם והייתם קדושים.
<h2>דף קיח.</h2>
נשמת כל חי מר' יודא ב"ר יעקב שר' שמעון כיפרי יסד אותו עד מי ידמה לך ומי ישוה כו'. ורוח כל בשר נשמה ורוח אחד הם, אלא לפי שבשבת יש באדם נשמה יתירה כדאמ' שבת וינפש, מתחיל ואמ' גם הנשמה יתירה וגם הרוח עיקר הגוף מברכים ומפארים ומשבחים ומרוממים לשמך, עד ושמו אחד דסוף פסוקי דזמרה. ולשון המקרא הוא כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ותכף לשמך שייך זכרך כדכתיב זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר, ותרומם זכרך מלכינו תמיד כי אתה הוא א-ל ומבלעדיך אי' לנו מלך גואל ומושיע מפרנס ומרחם כדכת' ומרחם על כל מעשיו, [ולפי שרחמיו על כל מעשיו] הוא מרחם בכל עת צרה וצוקה לפיכך אין לנו מלך אלא אתה. אלקי הראשונים והאחרונים כדכתיב [ישעיה מ"ד] אני ראשון ואני אחרון ומבלעדיך אין אלקים, אדון כל תולדות כי אתה יצרתם כדכ' כי הנה כחומר ביד היוצר. המהולל בתושבחות בכל תושבחות שכולם שלו. המנהג עולמו בחסד כדכתיב עולם בחסד יבנה. ובריותיו ברחמים ורחמיו על כל מעשיו. וה' לא ינום ולא ישן אלא עסוק לנהוג חסד ורחמים עם עולמו ובריותיו, ומהו החסד המעורר ישינים א', והמקיץ רדומים ב', והמסיח אלמים ג', והמתיר אסורים ד', והסומך נופלים ה', והזוקף כפופים ו', כנגד ו' שעות שבחצי הלילה, שמחצות הלילה ואילך שהם ו' שעות חייב אדם לעסוק בתורה, כדאיתא בשוחר טוב מדוד מלך ישראל, דכתיב חצות לילה אקום להודות לך, וכיון שעוברת חצי הלילה ואין אדם עוסק בתורה הק' גומל עמו חסדיו שמעררו משנ(ו)תו פן ישן המות, והיינו המעורר ישינים. ועוד גומל עמו טובה שמקיצו מתרדימה שהוא כמו מת, שנשמתו ורוחו ביד הק', שנ' בידך אפקיד רוחי, והיינו המקיץ רדומים. ועוד גומל עמו טובה שמחזיר לו דיבורו כשמקיץ משנתו, והיינו מסיח אלמים. ועוד גומל עמו טובה שמתירו מבית כלא, שהרי כל הלילה אדם אסור בביתו ולבקר הותר אסוריו, והיינו מתיר אסורים. ועוד גומל עמו טובה שמחזיקו ומעוררו כל היום, שכל הלילה דומה למת, וכשהוא מקיץ נותן לו כח כבראשונה, והיינו סומך נופלים. ועוד גומל עמו טובה שזוקפו מכפיפתו שמוטל על מטתו כמת, ומחזיר בו רוחו ונשמתו ללכת לדרכו והיינו הזוקף כפופים. כך פי' רבי אלעזר מגרמיישא. רבי אפרים מבונא, כאשר יאמר מקיץ מקים מרים כך אמר מסיח. ודברי נפלאותיך אשיחה, וישיחו בך יושבי שער, מן השיח הן מן הפעיל הרפויים ולא מבניין הדיגוש, כאשר מתיר מגיד משיג מביט אפילו אינו בעלי הנון, ואין חילוק בבניין הפעל בין דבר שהוא בעצמו כך עושה, כמו מקים מרים לעשות לדבר שהוא מצוה וגוזר על אחרים כמו מסיח אלמים, שהרי אמר מתיר אסורים בעצמו. לך לבדך אנחנו מודים כלומר, לפי שאתה נוהג בחסד עמנו וברחמים, לך לבדך אנחנו מודים. אילו פינו מלא שירה כים כמו שהוא מלא מים, וא"ת והכתיב [קהלת א'] והים איננו מלא, הכי פשטיה והים איננו מלא שלא יועיל להחזיק מים יותר, לפי שכל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים, לפיכך מחזיק מים לעולם. אין אנו מספיקים בכל מה שאמרנו להודות לך על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים כו', טעות הוא לומר וריבי, שמחסר הדבר מה שלא יוכל אדם לומר. עם אבותינו ועמנו מה היה הטובה. ממצרים גאלתנו כו' ומבית עבדים פדיתנו כדכתיב הפודה מבית עבדים. ברעב זנתנו בימי יוסף כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו שבכל מצרים לא היה לחם אלא רעב גדול. ובשובע כלכלתנו ולא בצימצום. דליתנו כמו הגבהתנו כמו [ישעיה ל"ח] דלו עיני למרום וכמו גם דלה דלה, ובלשון חכמים [ב"ק קי"ז ע"א] דלי ר' יוחנן עיני, ולשון המקרא ארומימך ה' כי דליתני וסמיך לי' ה' שיועתי אליך ותרפאיני. שפילגת בנו שחילקת לכל אחד ואחד לגופינו, לשון מי פלג לשטף תעלה. ורוח שנפחתה באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו להק'. וי"א הן הם, כלומר יברכו מאה ברכות ויודו להק' בכל יום. מציל עני מחזק ממנו ישראל שנקראו עם עני כדכתי' [שמואל ב' כ"ב] ואת עם עני תושיע, ועני ואביון כפל מילה. ודרשינן באגדה [ויק"ר ל"ד ו'] למה שמו אביון שאובה לכל. מגוזלו מאומות העולם. מי ידמה לך לשון המקרא כי מי בשחק יערוך לך וידמה לה' כבני אלים, שיערוך עצמו אצל שכינה, קונה ברחמים שמים וארץ כמו עושה שמים וארץ, והכל שלו. כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' כלומר, נברך את שם קדשך, כאמור, כאשר המקרא אמור, לדוד ברכי נפשי את ה'. האל בתעצומות בעוצם עוזך נקראת אל, שאל לשון עוז הוא, כמו ואת אילי הארץ לקח [יחזקאל י"ז], וכמו יש לאל ידי. הגדול בכבוד שמך דכתי' [מלאכי א'] כי גדול שמי בגוים, הגיבור לנצח והנורא שהוא מנצח את הכל, וזוהי הגבורה שהגיבורים מנצחים. [והנורא בנוראותיך] בנוראות שהוא עושה מתיראין ממנו. המלך היושב מפורש באל"ף בי"ת דר' עקיבה. שוכן עד כדאיתי כמו כן תמן באלפא בית"א. וכתוב רננו צדיקים כי לכם נאה לרנן ולא לרשעים, והיינו באבוד רשעים רינה, וכלומר, רינה לצדיקים, ע"א רינה להק' שאין מי שיכעיסנו עוד מאחר שכלו הרשעים. לישרים נאוה תהילה יאתה תהילה לרנן לצדיקים. בפי ישרים תתהלל ובדברי צדיקים תתברך כדכת' זכר צדיק לברכה ובלשון חסידים תתרומם כדכתי' יעלזו חסידים בכבוד וגו' רוממות א-ל בגרונם. ובקרב קדושים תתקדש כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. [בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך. כאן נרמזו יצחק ורבקה. בפי ישרים תתהלל מוסב ללישרים נאוה תהילה. ובראש השנה וביום הכפורים נוהגים החזנים לומר תתרומם, תתברך, תתקדש, תתהלל. וכן ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים, ומזכירים יצחק ורבקה]. ובמקהלות רבבות עמך ישראל ברינה. רבי' אפרים זצ"ל כך היה קורא בתפילות מוגה שלו, נקוד כך, [שוא תחת הבית, חיריק תחת המ' ופתח תחת הה"א] כמו כן משבחים לשמך, ומוסב הוא על רננו צדיקים של מעלה. שכן חובת כך שנינו בפירקי אבות [פ"ו מי"ד] כל מה שברא הק' לא בראו אלא לכבודו, שנ' [ישעיה מ"ג] כל הנקרא לשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ומאחר שכן הוא, חובת היצורים כולם לשבח לפניך ולתן כבוד לשמך. דוד בן ישי עבדך לפי שאביו ישי צדיק גמור היה כדאמ' [שבת נ"ה ע"ב] שלא טעם טעם חטא, לכך ייחסו על שמו.
[רבותינו חייבו לומר ישתבח אחר המזמורים ולברך ברכת השיר אחר השבחות ואסור לספר בין אחד לישתבח אם לא בתוספת שבח כמו נשמת כל חי, וגם אחריו צריך לברך מיד שהוא עצמו נקרא ברכת השיר].
הודו לה' כי טוב כי טוב להודות לו, שלעולם חסדו עמנו כאשר אמרנו. הודו לאלקי האלקים, הודו לו שהוא אלקי האלקים, ולעולם חסדו עמנו. וכן כל אות' שיש בראשם למ"ד יש לומר הודו, כגון הודו לעושה אורים גדולים, הודו לרוקע הארץ על המים. אבל את השמש ואת הירח וכו' אין בהם הודו, אלא כך הוא לעושה אורים גדולים, ומה אות' אורים גדולים את השמש וכו', וכן כל דוגמתו. הודו שבשפלנו זכר לנו, כשהיינו שפלים לפני האומות זכר אותנו והושיענו פעמים רבים, כמפורש בספר שופטים. הודו לנותן לחם, הזן ומפרנס לכל בחסדו הגדול, לא-ל השמים, שכינתו על השמים וחסדו על כל העולם. וט"ו הודו יש כאן. וכנגדן תקנו ט"ו שבחות בישתבח, וכן בקדיש. וכ"ו כי לעולם חסדו יש במזמור זה, כנגד כ"ו דורות שהיה העולם בלא תורה, וזן את העולם בחסדו הגדול, כעניין שנ' אמרתי עולם חסד יבנה, שצפה הק' בתחילת ברייתו של עולם שלא תינתן התורה עד לאחר כמה דורות, לכך בנה העולם בחסד, עד שנתן התורה שנקרא' חסד, שנ' [משלי ל"א] תורת חסד על לשונה. ולמה נקרא שמו הלל הגדול, מפני שהק' יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה. א"ר יושע בן לוי הני כ"ו כל"ח כנגד כ"ו דורות שברא הק' בעולמו ולא נתן בהם תורה וזן אותם בחסדו, ויגאלנו זה ויפרקינו.
רננו צדיקים בה'. מזמור זה קודם לכל אותו של מעלה מן השמים מספרים ואילך, ואחרוהו, כדי לסמוך הודאה להודאה.
